חלק מאתנו, הישראלים בתפוצות, עבר להתגורר מחוץ לישראל בגלל עבודה וקריירה, ואחרים – בגלל אהבה, ויש בינינו אנשי היי-טק ואנשי חינוך, רופאים ואנשי עסקים, מנהלים ועובדים בחברות בינלאומיות, מדענים ואנשי אקדמיה, אמנים ובעלי מקצועות חופשיים.
לצד מאמצינו להשתלב בחיי החברה, התרבות והכלכלה בכל המקומות בהם אנו חיים, שואפים אנו לשמר את זהותנו הישראלית-יהודית ולהנחילה לילדינו. אולם תהליך השתלבותם של מהגרים בחברה המארחת עשוי כידוע להימשך עשרות שנים ולעתים מספר דורות, ובחברות מסוימות מהגרים וצאצאיהם לעולם לא ייחשבו לבני המקום. ובנוסף, בחלוף השנים התבהר לנו שהשוני התרבותי והלשוני הקיים בינינו לבין חברי הקהילות היהודיות מהווה חסם משמעותי להשתלבותנו הטבעית גם בהן.
הווייתן של הקהילות היהודיות, המתנהלות בשפות המקום ולא בעברית, קשורה בדרך כלל לתפילות בבית הכנסת ולמנהגים דתיים, ולכן היא רחוקה למדי מעולמם התרבותי של ישראלים חילונים.
כמו כן, ישנן קהילות יהודיות אשר לשורותיהן לא מתקבל מי שאינו יהודי על-פי ההלכה, כך שרבים מבני ובנות זוגנו וחלק גדול מילדינו כלל אינם מוזמנים להצטרף אליהן. בנסיבות אלה, רוב-רובם של הישראלים בתפוצות, ובפרט – החילונים שבינינו, אינם נוטלים חלק בחיי הקהילות היהודיות, והם נותרים חסרי מסגרת שבה יוכלו להרגיש שייכים על בסיס זהותי ותרבותי. וכך, הרחק מן המקום שבו עוצבה זהותם, מתמודדים רבים מן הישראלים בתפוצות עם תחושות של ניכור ובדידות, עם קשיי שפה ופערי תרבות, ועם חוסר היכולת להתערות בסביבתם החדשה.
בהיעדר מסגרות שייכות קהילתיות תומכות ומאורגנות מתקשים הורים לטעת ולטפח בילדיהם את מרכיבי הזהות היהודית והישראלית, מה שמוביל רבים מן הילדים לחוסר היכרות עם שורשיהם, לנתק מעולמם התרבותי של הוריהם ושל קרובי המשפחה בישראל, ובהמשך חייהם אף לנטישה של הזהות היהודית והישראלית.
מכאן הצורך הקיים אצל כה רבים מן הישראלים בתפוצות ביצירתם של קשרים חברתיים עם אנשים בעלי רקע זהותי ותרבותי משותף, אשר עמם ניתן יהיה לשוחח בעברית, ושלצדם אפשר להרגיש בנוח, כשווים בין שווים. מכאן גם הצורך בקיומן של קהילות.